בריאות ובריאה, אשנב לרקיע/ מאמר מאת אורי אלישר


בכל העולם, בכל הזמנים סובלים בני אדם מתופעות כגון כאב, מתח נפשי ונדודי שינה, הפרעות גינקולוגיות וכו'. מאחורי החלטתו של אדם האם וכיצד לטפל בעצמו - או האם ומדוע להזניח את עצמו - עומדות פעמים רבות הנחות יסוד הרסניות, עמדות פילוסופיות נוקשות והתניות תרבותיות שאינן עושות עמו חסד.

ישנו משפט קלאסי ברפואה הסינית:

"הרופא הנעלה מונע מחלה;
הרופא הממוצע ממגר אותה עם הופעתה;
הרופא הנחות מטפל במחלה עצמה".

המסר שמעביר המשפט הוא שאל לנו, המטפלים, להתמקד בסימפטומים. עלינו לכוון את עצמנו לזיהוי דיסהרמוניה עוד בשלביה הקדם-סימפטומיים (ועל כך נכתב בטאו טה צ'ינג: "טפל בקשה בעודו קל") או, רצוי עוד יותר שנכוון את עצמנו לשמר את בריאותו של המטופל כך שלא יחלה מלכתחילה (ועל כך נכתב בטאו טה צ'ינג: "היודע להחזיק בחיים הולך על פני האדמה בלי להיפגש בקרנף ונמר").

ברפואה הסינית, ובעיקר בשיאצו, ניצבים המטופל והמטפל כשווים על צומת הריפוי. מאחר וכך ניתן להטות את המשפט הסיני הקלאסי כך:

"המטופל הנעלה מגיע לטיפול כדי לא לחלות;
המטופל
הממוצע מגיע לטיפול עם הופעת הסימפטומים;
המטופל
הנחות מגיע לטיפול כשהוא חולה".


אין מה לעשות, זאת האמת: אנחנו לא פונים לקבלת טיפול אלא אם כן הגיעו מים עד נפש. כל עוד זו המציאות הקלינית קשה מאוד למטפל להיות 'נעלה'. המטופל מגיע אליו בשיאה של מצוקה. אם נתייחס למודל השורש והענף, על המטפל להתמקד פעמים תדירות בענף (הביטוי \ סימפטום \ מצוקה \ ג'יטסו) באופן כמעט בלבדי כדי לייצב את מצבו של המטופל ומתקשה לרדת לשורש הבעיה. רבים מהמטופלים אינם מעוניינים שיפשפשו במעמקיהם ודוחים בצורה כזאת או אחרת (לרוב על ידי הפסקת הטיפולים) את ההתעמקות ברבדים הפנימיים שלהם. מדוע אנו נוהגים כך? האם זו קמצנות? חוסר אמון? אי מוכנות להודות בקיומה של בעיה או מחלה אמיתית? אולי אלה המטפלים שאינם מציגים את מרכולתם בצורה ברורה מספיק ונותנים את הרושם שאינם אלא מעסים בחזות אוריינטלית? אני סבור שערכי הרפואה המערבית, שיודעת לרפא בעיקר לאחר שמחלה הפכה לעובדה מוצקה בשטח, הם המנחים אותנו ועל ברכיהם התחנכנו, אנו והורינו. כישראלים צברים רובנו מונחים גם 'לא להתפנק' ו-'לא להתבכיין', ואנו מתביישים לפנות לקבלת טיפול כל עוד המצוקה שלנו אמורפית. כאן המקום לדבר על תפיסת מושג הבריאות, שאנו ומטופלינו חווים באופן שונה למדי.

מהי בריאות?

אני מניח שרוב האנשים יענו על 'מהי בריאות?' באופן דומה: מצב נטול מחלות. בעיניי זו לא יותר מפנטזיה רומנטית, או מקסימום אידיאל לשאוף אליו. אדם בריא לא ירבה לחלות אמנם, אך טבע הדברים הוא זרימה ושינוי לכן הבריאות לא יכולה להיות מצב סטאטי של היעדר חולי. הרפואה האוריינטלית מגדירה בריאות כמצב של הסתגלות מקסימאלית לשינוי, כאשר השינוי עצמו יכול להיות מחלה, פציעה או טראומה שאירעו לגוף, לצ'י או לנפש. אדם בריא במובן האוריינטלי ישאף לחיות כך שלא יחלה; אם יחלה – ימהר לטפל בעצמו באמצעות הכלים החייתיים והטבעיים שברשותו (מנוחה וצום, למשל) או שיפנה לקבלת טיפול מהימן מידיו של מטפל מנוסה. בוודאי שאינו מתעלם מאותות מצוקה ראשוניים שגופו משדר, ואינו מתבייש לשמר את בריאותו, לטפח את עצמו ולשמור שאיזונו לא יופר באופן חמור או כרוני. כמו נשימה, כמו גאות ושפל, הבריאות היא זרימה הנעה בין הרמוניה לצרימה על ציר החיים. הבריאות הממוצעת, אני מתכוון.

בריאות נעלה:

כאן באה לשרת אותי השפה העברית. מאחר ואני מאמין כי תודעה מיומנת יוצרת מציאות, וכי זו מטרתו של אדם מפותח – להגשים את רצונותיו באמצעות תודעה מיומנת, איני יכול להתעלם מהקרבה שבין המילים בריאות ובריאה. בריאות נעלה היא, בעיניי, מצבו של אדם שנברא בצלם האל כך שהוא בורא את חייו. לדעתי אנחנו בוראים את חיינו בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא, ודווקא בורותנו גורמת לנו שנברא מצבים ותנאים לא נוחים ואף מסוכנים עבורנו. אדם המכיר בכוח מחשבותיו ויודע כי מחשבות חיוביות וכוונות טהורות וממוקדות יוצרות מציאות של שפע, בריאות ואושר, יפעל לבער את הצדדים ההרסניים בתוכו, הגורמים לו לייצר מחשבות שליליות, פחדים ואפילו משאלות-מוות. תיאוריה זו של תודעה יוצרת מציאות גורסת כי חולי וכאב מקורם בתודעה לא מיומנת, לא מודעת והרסנית. בריאות נעלה היא כאשר התודעה מניבה ביטויים של הרמוניה ביותר ויותר מרבדי חייו של האדם. כמטפל אני מאמין שהמטופל שלי אינו בריא כאשר הברך שלו מפסיקה לכאוב, אלא כאשר, בנוסף להקלה בבעיה בשמה הגיע אלי, הוא חש טוב יותר, מאושר ומסופק יותר, ובכל מני תחומים בחייו ניכרים שיפורים (התקדמות בעבודה, מציאת בת זוג מתאימה, בשורה משמחת וכו'). אותם שיפורים מקריים כביכול מזכירים לי את המשפט מתוך הטאו טה צ'ינג של לאו טצה: 'כשיש טאו בעולם, אנשים אומרים זה קרה במקרה'. אני מאמין שתודעה היוצרת מציאות היא בעצם שן (shen) אינדיבידואלית החוברת באופן מלא ואינטימי לטאו הקוסמי שטבעו מזין, מטפח וחובק כל.

מעבר לבריאות: סוג של אלמוות

בכל הדוגמאות שנתתי עד עכשיו, החל בבריאות הנחותה וכלה בריאות הנעלה, מסתתר מרכיב שופטני ולכן – חרד. כל אחד מרבדי בריאות אלה יוצא מנקודת הנחה שמחלה היא דבר רע ובריאות היא דבר טוב, כלומר שמוות הוא רע וחיים הם טוב. איני בא לסתור הנחה זו, ואני מאחל כמובן בריאות ואושר לכל הברואים. התרבות שלנו מרבה להדגיש את 'קדושת החיים' ואין ספק שמדע ואמנות הרפואה לא היו מתפתחים ללא האמונה שעל החיים יש להיאבק ומן המחלה והמוות יש להישמר. אולם מסורות שונות במזרח הרחוק ניסו לפרוץ את מעגל האימה הזה ולהעניק לבני האדם חיים נטולי מורא, זאת כאשר יצרו מודלים שונים שאנו מכנים בקצרה 'גלגול נשמות'. בעיניי אדם שבריאותו טובה או אף נעלה, והוא מקפיד לאזן ולטפח את עצמו – עדיין פועל מתוך מניע נסתר של פחד מוות, בעתת זקנה וחרדת פציעה. אולם בשיאה של בשלות רוחנית על האדם להכיר בעצמו כישות זמנית ומשתנה ולקבל עליו כל תמורה, גם חולי, נכות וכו'. אדם שהגיע למצב זה משתחרר מכבלי הפחד והמתח החונקים את כולנו ולעיתים זוכה דווקא מתוך כך בבריאות טובה ואריכות ימים.


שונריו סוזוקי, מחבר הספר 'תודעת הזן, תודעת המתלמד', כתב ליקיריו בעת שגסס מסרטן:

"אם כשאמות, ברגע המוות, אסבול, זה בסדר, אתם יודעים; זהו בודהה הסובל(...)
עלינו להכיר תודה שגופנו מוגבל(...) אם חייכם היו אינסופיים זו הייתה בעיה גדולה עבורכם".


צריך אומץ לב וראייה חומלת את הדברים כדי לומר דברים כאלה. רובנו עבדים לפחד המוות, נאחזים במה שאנחנו מכירים ומפנטזים שיישאר כך לנצח.

בסיפוריו של צ'ואנג טצה, גדול ממשיכיו של לאו טצה (מייסד הטאואיזם), משוחחים ביניהם כמה חכמים שחלקם נפלו למשכב. אני נותן כאן רק את הציטוטים הרלוונטיים ביותר למאמר, אך אתם מוזמנים לעיין בספר הנפלא 'קולות האדמה' שערך יואל הופמן (הוצאת מסדה):

"כשבא זמנך לקבל, אתה מקבל. כשמגיע תורך לאבד, אתה מאבד.
אם אתה בשלום עם הזמן, אם אתה שוכן בתוך מהלכם של הדברים,
או אז לא יוכלו היגון והשמחה לחדור אל תוכך [בתפיסה האוריינטלית גם שמחה יתרה יכולה להזיק לבריאות. א.א].
בימי קדם קראו לכך 'יציאה לחופשי'. מי שאינו יכול לשחרר את עצמו, הרי זה משום שהוא אחוז בכבלי הדברים.
אבל הטבע תמיד מנצח את הדברים"

* * *

"אכן, כמה גדולה היא הבריאה! מה תעשה אותך עכשיו?
לאן תשלח אותך עכשיו? האם תעשה אותך לכבד של עכבר?
האם תעשה אותך לרגל של חיפושית?"

* * *

"הין והיאנג הם לאדם יותר מאשר אב ואם.
עתה, כשהביאו אותי אל סף המות, אם לא אציית להם,
לא תהא זו אלא עקשנות אנוכית.

אין בהם כל אשמה.
האדמה הגדולה אוכפת עליי את הצורה, כופה עליי את החיים,
מרגיעה אותי בזיקנה ומשקיטה אותי במוות.
על כן, אם טובים החיים, טוב גם המוות.
הנה חרש המתכות היוצק את המתכת.
אם המתכת שבכור ההיתוך תקפוץ בפניו ותאמר:
'חובה עליך לעשות אותי למו-יה, המעולה שבחרבות',
חרש המתכות ודאי יאמר לעצמו שמתכת זו לא תביא אלא מזל רע.
עתה, כשצורת האדם החלה להתפרק,
אם אומר 'רק אדם, רק אדם' –
ודאי יאמר לעצמו הבורא שאדם זה אינו מביא אלא מזל רע.
הנה השמיים והארץ כור היתוך ענק;
והבורא הוא גדול חרשי המתכת.
האם יש מקום שאליו אנו הולכים והוא אינו המקום הנכון?
להירדם בשלווה. ואז – היקיצה".

* * *

רפואת המזרח מניחה את קיומו של צ'י, הבסיס להתגלויות החיים האינסופיות של היקום, שאנו מכנים בכלליות 'אנרגיה'. בכתבים רפואיים שונים מתואר הצ'י כחומר כשמצב הצבירה שלו מעובה וכרוח כשהוא מפוזר. גוף האדם עשוי מצ'י ברמות עיבוי שונות המפיקות עצמות, איברים, תודעה וכו'. כשאדם מת הוא מתפורר ונעלם, כלומר הצ'י שלו מתפזר. אבל כמו בחוק שימור החומר של הפיזיקה, אותה אנרגיה אינה אובדת אלא פושטת צורה ובמהרה תלבש צורה אחרת, זמנית גם היא. ז'אנג זאי (Zhang zai) בן המאה ה-11 טען:

"כל לידה היא עיבוי, כל מוות הוא פיזור.
לידה אינה ניצחון, מוות אינו כישלון (...)
בהצטופפותו הופך הצ'י לישות חיה,
בהתפזרו הוא הופך תשתית לשינוי".


למיטיב לקרוא עשוי להתחוור כי אדם שתודעתו בשלה לקבל את צורת ההתייחסות הזאת (כלומר הוא מזהה עצמו כחלק משתנה וזמני של הבריאה ואינו טורח על הנצחתו הוא) עלול לנהוג כאדם שבריאותו נחותה (שאינו טורח על טיפוח ושימור הבריאות ואינו מייצר מציאות של בריאות ושפע). כך אכן עשויים הדברים להיראות למתבונן מבחוץ, והרי ידוע שהמקום בו פוגשת מברשת הקליגרף את הדף כשהוא מצייר את מעגל הזן (אנזו, Enzo) הוא הקרוב ביותר לנקודה בה נפרדת המברשת בסיום המעגל. אנשים שהתפתחותם הרוחנית בשיאה לא יחוו חולי או כאב כמצב שלילי, ולא יאבקו על מנת לגבור עליו. יתכן שכן יבחרו לרפא את עצמם כדי להוסיף לחגוג את היותם חיים, אך לא מתוך היצמדות נואשת לזמניותם-הם. ברור להם שכל דבר חולף ומגיח מחדש בעולם זה של אשליות. סוג של אלמוות. מצד שני, הימנעותם של בעלי הבריאות הנחותה מקבלת טיפול נובעת מפחד ובורות, לא מקבלה של מצבם אלא להיפך, מהכחשה גורפת שלו.

לסיכום:

"הרופא הנעלה מונע מחלה; הרופא הממוצע ממגר אותה עם הופעתה; הרופא הנחות מטפל במחלה עצמה". כיצד נוכל לנהוג כרופא הנעלה כשמטופלינו כופים עלינו לטפל במחלה עצמה? יש לזה פיתרון. אני מאמין שהסימפטום עמו מגיע המטופל הוא חלון הזדמנויות. הכאב, החולי, המצוקה המופרזת, הם שיצרו את המפגש בין המטפל למטופל. רבים מהמטופלים לא יודעים בכלל שניתן לחוש נפלא וליהנות מבריאות מצוינת, והם גם לא יודעים שניתן להשיג זאת באמצעות טיפולי שיאצו. תפקידנו ליידע אותם! כמו כן, רבים מלקוחותינו חסרים ידע בסיסי בעקרונות הבריאות הטובה (תזונה נכונה, שינה מספקת, פעילות גופנית והשראה רוחנית). גם כאן, מעבר לטיפול הגוף עצמו, ניתן להעניק להם מידיעותינו באמצעות תרגילי דו-אין, המלצה לרכישת ספר טוב, סדנאות כאלה ואחרות, עידוד לפעילות גופנית מסויימת וכו'. אם, לאחר שהמצוקה תחלוף, יבחר המטופל ללכת לדרכו - זו זכותו המלאה. אבל פעמים רבות יכולתנו לסייע ברגעיו הקשים יוצרת אצל המטופל אמון ומוכנות להקשיב לנו, לחקות את דרכינו ולהשתנות.

שינוי באורחות חייו של המטופל הוא שיניב תוצאה מרחיקת לכת, וזאת עלינו המטפלים להציב לנגד עינינו בכל עת.